כוכבים על פני האדמה

במסגרת לימודיי לתואר MA בחינוך נחשפתי לקורס קוריקולום.

בשיעור הראשון נשאלנו מהו קוריקולום ומכיוון שבמסלול זה רוב הסטודנטיות הן מורות, ענינו פה אחד שמושג קולריקולום פירושו תכנית לימודים.  מיד הבנו מהמרצה אימסאהן חרזאללה המדהימה שהמושג נרחב הרבה יותר ומכיל עולם שלם של תיאוריות מבוססות, ביקורות ואפילו קונפליקטים רבים בין תיאורטיקנים שונים  שחיו בתקופות ותרבויות שונות.

אם כך מהו קוריקולום?

וכאן נכנסים לתמונה גדולי המלומדים  והוגי הדעות בתחום החינוך כדוגמת שוואב, שרמר, טיילר ועוד רבים וטובים...

הנה כמה מן ההגדרות-

המונח "קוריקולום" כולל שלושה רכיבים: א. תכניות הלימודים הפורמליות ב. התכניות הבלתי פורמליות המתקיימות "במרחב החינוכי של בית-הספר" ג. מכלול ההתנסויות של התלמיד בכל המסגרות החינוכיות והלימודיות. (דרור וליברמן, 1997).

לפי קובן, המונח "קוריקולום" הוא מכלול של שלושה סוגי קוריקולום:  א. המכוון ((intended -  זה שאמור להעביר את ליבת הידע והערכים Core –curriculum שהחברה מאמינה שילדים צריכים לרכוש.  ב. זה שמורים מלמדים (taught) . ג. זה שתלמידים לומדים (learned). (Cuban, 1992).

לפי שוואב, תכנית לימודים היא מערכת גופי ידע לגיטימיים מבחינה מדעית, מיומנויות, טעמים ומוכנויות נפשיות לפעול ולהגיב, שנבחרו ע"י הממונים על הוראת קבוצת לומדים נתונה ומוכרת להם, ואשר נמצאה מתאימה להוראה לאור שיקולים כבדי משקל ועל דעת הציבור. מערכת זו ראויה להיקרא תכנית לימודים כאשר היא מועברת בהצלחה לתלמידים שונים ברמות שונות, ע"י מורים מסורים, העושים שימוש בחומרים ובפעילויות נאותות. (Schwab, 1983:24).

ואני אומרת שכולם צודקים: איש איש בתקופתו שלו, איש איש ותרבותו שלו, איש איש ואמונותיו שלו.  אני לא מלומדת גדולה וכמובן שאינני תיאורטיקנית דגולה והוגת דעות פילוסופית. אני מורה  מזה 15 שנים ונסיוני בשטח הוליד את המורה שבי מעבר לכל תיאוריה כתובה... אני מקווה שאין משתמע מדברי ולו שמץ של זילות חלילה. אך בהיותי מורה ב"שטח" אני נוכחת להבין כל יום מחדש עד כמה דינאמי התחום בו בחרתי כמקצוע ועד כמה רגיש ועדין תחום זה העוסק יום ביומו בעולמם של ילדים, הרבה מעבר לכתיבת מערכי לימודים והשכלה גבוהה.  אפשר ורצוי לכתוב רבות על מיהו המורה המשמעותי והתפקיד החשוב שהוא ממלא בחייו של תלמיד, אפשר גם לכתוב רבות על הייעוד של אותו מורה...דבר אחד בטוח: מורה משמעותי הוא זה שאינו נבהל מילד "בעייתי" או מרדן, הוא זה שאינו מרפה ידיו כשנתקל בילד "קשה", הוא זה שיוצר את השינוי בעולמו של הילד. בשבילו תלמיד כזה הוא אתגר ולא מכשול במשוואה המופלאה המתקיימת בתוך כתלי ביה"ס, בין מורה לתלמידו.  

כזה הוא המורה רם שנקר בסרט ההודי הסוחף: "כוכבים על פני האדמה": http://www.youtube.com/watch?v=DCIqpKNek1U

הסרט מספר את סיפורו של התלמיד אישהאן אווטסתי, ילד בן 8, בעל קשיים לימודיים רבים שאינו יכול לקלוט כלום בכיתה ומוחו מלא ברעיונות שאיש לא מסוגל להעריך, כמו צבעים, דגים , כלבים ועפיפונים. כשהוא מסתבך בצרות, הוריו חסרי האונים נכנעים לאנשי מערכת החינוך הנוקשים בבית הספר ושולחים אותו לפנימיה כדי שילמדו אותו "משמעת" מהי. אישהאן, שחווה את הניפרדות ממשפחתו בצורה מאוד טראומתית, מתכנס בתוך עצמו, מפסיק ליצור ולדמיין והופך לילד מאוד מאוד עצוב.

יום אחד הגיע לביה"ס מורה חדש לאומנות, רם שנקר,  והביא איתו ניחוחות חדשים של חינוך הכוללים כלי נגינה, המחזה ושירה. הוא עודד את תלמידיו ליצור וללמוד בשמחה ובכך גרם לעמיתיו תהייה ומבוכה. היו שניסו לאמר לו שכך לא מקובל בבית ספרם והוא מפר כללים נוקשים עליהם מושתת ביה"ס. היו שאמרו לו שאין לו מקום בין הצוות וכדאי שיחפש מקום אחר שיתאים לרוח החינוך שהביא עימו והיו כאלה שסתם הרימו גבה.  אך כל זאת לא מנע משנקר לעודד את תלמידיו לחלום ולדמיין, לשמוח ולחשוב עצמאית...הילדים הגיבו בהתלהבות רבה לשיעורים מלבד אישהאן שמשך את תשומת לב המורה החדש בצורה יוצאת דופן. שנקר הבין שיש כאן ילד המהווה "אתגר" וניסה לפצח את החידה בסבלנות ואיכפתיות אין סופית.

כאשר שנקר הבין את מצוקתו של אישהאן, הוא עשה כל שביכולתו לסייע ולהובילו להצלחה תוך חיזוק איכויותיו ועידוד אין סופי, תוך שימוש בטכנולוגיות חדישות וחשיפתו לגדולי האמנים בהיסטוריה, תוך השוואה בין גאוני ההיסטוריה בעלי לקויות שונות ועוד ועוד....כל  זאת כנגד הסיכויים שצפו לו שאר הקולגות בחדר המורים!

לאשהאן חזר הניצוץ בעיניים, הוא החל לחוות הצלחה בכל תחום לימודי ושמחת החיים שבה לחיקו.

ואני שואלת אם זה לא ניחוחות החינוך החדש, אז מה כן? אם זה לא מהותנו בהוראה ובחינוך, אז מה כן??? כמה כוכבים מנצנצים בהחבא ניתן למצוא על פני ביה"ס שרק מחכים שמישהו יזהה אורם???

כל האמור לעיל מבטא וממשיג לטעמי את המילה "קוריקולום"...  

סופ"ש במדבר נטול אמצעים טכנולוגיים

יום חמישי, שעת בין ערביים, נוף מדברי יפיפה...ציוץ ציפורים, נהירת חמור וגמל נוחר במשכבו לאחר מסעותיו בחול הלוהט. כך חבריי תארו לי את הנופש הבא שהוחלט פה מלא על ידי כולם; לא עוד שאון מכוניות וצווחות צוות הבידור שבוקעות מהבריכה החיצונית במלון מפואר! הנופש הזה נבחר בקפידה, תוך התנתקות מהמרוץ היומיומי והתחברות לטבע.

הסכמתי. דווקא מאוד קסם לי לנתק את משפחתי מ"חבל הטבור" , קרי כבל ה- USB.

לאחר נסיעה של כשעתיים לכיוון ערד, הגענו לנווה מדבר מהמם ביופיו העונה לשם "חוות הנוקדים". מיד חלצתי נעליים וחשתי את החול הנעים שהתרוצץ בכפות רגליי. הרגשתי משוחררת כמו שועל ערבות פרואני ואושר רב הציף את כל כולי.  בחיוך רחב הבטתי בילדיי וכמו בסרט אימה נמחקו מיד כל התחושות הרגעיות שחשתי: שני ילדיי, בני התשע ועשר, החמיצו פנים מבעד לחלון המכונית והטיחו בפניי שאני אמא אטומה ולא מתחשבת ומטח שאלות "למה" החליפו את האושר שחשתי דקות ספורות קודם לכן- "למה אין פה קליטה?!", "למה אי אפשר לגלוש בנט?!", "למה לא מוצאים שקע חשמלי למטען?!", "למה אין טלויזיה?!" ועוד כמה שאלות  "למה" דיגיטליות שכאלה....

לאחר מסע שכנועים שכלל התחייבותי למצוא אזור קליטה וגלישה, הסכימו יקיריי לנתק את האייפון ממטען המצת ולצאת מהרכב.  

בעוד רוחי החלה להתעודד שוב, הגיע הקטן והזכיר לי שהבטחות צריך לקיים ועדיף לאלתר! מצאתי עצמי נאחזת בכוח בשאריות האופוריה ופלטתי עוד הבטחה - בהקדם האפשרי נעלה במעלה ההר,  לכיוון ערד (כ-15 דק') בכדי לחבר את "חבל הטבור לשילייתו"...עוד לא הספקתי לסיים את המשפט ועיניים זועמות ננעצו בי מכל עבר- עיניים של חבריי הילדות שלי, כיום הורים בעצמם לילדים מתבגרים. "מה???" שאלתי בקול חלש, כאילו להסתיר את השאלה המתנצלת מהדור החדש שהצטרף לטיולינו בשנים האחרונות.

 – "רק שתדעי שאם את עולה לערד, את לוקחת איתך את הרכב הגדול ומסיעה את כ ו ל ם!!!...", סיננה לעברי חברתי בקול מיואש.

מיד הבנתי שהוויכוח בין הדור הצעיר לבין הוריהם התחיל עוד הרבה לפני שהגעתי!

לא נותרה לי ברירה ונפרדתי לשלום מהנוף היפיפה בתקווה לשוב במהרה....

שבעת המקומות ברכב התמלאו כמעט מיד בשלל אביזרים טכנולוגיים ובפרצופים מחויכים. אחד הקטנים צווח לתוך אזני שהגעתי בדיוק בזמן והטיול מתחיל להיות כייפי (?).

מיד עם חיווי הקליטה כולם היו עם ראשם עמוק בתוך המכשירים...ניסיתי להסב את תשומת ליבם לנוף המשגע במעלה ההר- אך לשווא...

ברגע שכיביתי את הרכב, ניסיתי לאתר את האייפון שלי במהירות והתחברתי למייל\ פייסבוק\ בלוג ושאר רשתות כאילו גם אני חשתי את "הפרדות השלייה" קודם, שם בחווה.

לא יכולתי שלא להרהר בשינוי הדינאמי שחל עליי מרגע הגעתי לחווה במדבר ועד לרגע התחברותי חזרה לאייפון ולנט והגעתי למסקנה נחרצת: גם אני, כמוהם, לא יכולה בלי!!!! גם אני, כמוהם, מתחברת בכל רגע נתון ולא מבינה איך הסתדרנו בלי!!! גם אני, כמוהם, מרגישה הקלה רבה כשאני מחוברת. אבל אני גם בתור ילדה נהניתי, בנוסף, ממה שיש לטבע להציע, מנופים, חול רך, שקט, רעש ועוד ועוד.... האם גם הם עוד מסוגלים להנות מכל זה? אי אפשר שלא לתהות!!!

דר' גילה קורץ, מרצה העומדת בראש החוג "תקשוב ולמידה" בו אני לומדת במסגרת לימודיי ב"מרכז ללימודים אקדמיים", אור יהודה, מציינת במאמר שפורסם ב"ארץ" שמי ששופט את הילדים על התנהגותם הדיגיטאלית- חוטא בבורות משום שעוד מוקדם לעלות השערות לגבי ההשפעות שיש למגוון הכלים הדיגטאלים המקיפים אותם.

דבר אחד ברור לי: בכל סופ"ש מעלף זה בין נסיעה לציוויליזציה וחזרה כמה פעמים (- כי הבטחות יש לקיים), הבנתי שלמען הדורות הבאים צריך ואף חייב לשלב בין השניים ולעשות ככל שביכולתנו לשמר את פלאי הטבע ופלאי הטכנולוגיה כאחד!!!!

אף אדם איננו אי העומד בפני עצמו. - ג'ון דאן

האמנם?!
בעבודתי כמורה בבית ספר יסודי אני פוגשת אנשים קטנים- בגלאי 6- 12, שכבר בגילם הרך ניתן להבחין בבירור שהם המתקשים לסבול מישהו אחר שהוא לא "אני".
אכן, אמרה קשה ונוקשה, אך נראה כי כבר בהתנהלותם של הקטנטנים ניתן להרגיש את "מיסטר אגו". כפי שציינה שלי פרץ במגזין "יוצא לאור": זה מתחיל בשקית הבמבה האישית, בחדר שהוא רק שלי, עם הטלויזיה שלי וה- iPod, ה- iPhone שלי, ה- iTunes ועוד i למיניהם שחברת Apple מייצרת מידי שנה תוך תפיסה אסטרטגית ברורה.  ה"אני" במרכז ואור הזרקרורים מופנה אליי- אוי ואבוי אם לא. כבר ברפרוף קליל בסטטוסים המוצגים בפייס בוק וברשתות חברתיות שונות, יתגלה לעיננו מחזה שלא יבייש אף מחזאי דגול בתחומו בסגנון "...ואהבת לעצמך כמוך...". איך להתאהב בעצמי, לפלרטט עם האינטליגנציה שלי, לרקוד עם החלומות שלי וכולם צריכים לתת משוב מיידי, כי רק כך ארגיש קיים!
לפעמים נראה כי התוצאה היא שגדל דור שלם שאיננו מסוגל לסבול מישהו אחר שאיננו "אני", ואפילו את "אני" סובלים עוד פחות ופחות. ואם "אני" נמאס על עצמי ברגעים מסוימים,  אז נראה כי היד קצרה אל האלכוהול, אל הסם וההימורים -כי גם "אני" צריך מילוט.
סקר שנערך לאחרונה עבור המוסף "זמנים מודרנים" (אוחזר מתוך  http://www.kab.co.il/kabbalah/%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%94I)   בקרב מדגם מייצג באוכלוסיה הבוגרת קובע שאנו מרוכזים בעצמנו יותר מכל דבר אחר, פחות מעורבים בקהילה ונעדרי מחוייבות חברתית.
לעיתים נראה שהמצב אבוד אך במחשבה לעומקו של עניין נראה לי כי אולי, רק אולי , אם כולנו באותה הסירה אז חייב להיות פוטנציאל במצב הזה וניתן לתעל אותו לטובת הכלל: אנו חיים בעולם שכל חלקיו מחוברים ובמקום לחפש איך להיות הכי חזקים ודורסניים נילמד ונלמד איך לעבוד בשיתוף פעולה ואינטגראציה של כל ה "אני" שקיים בסביבה ואז אולי יהיו בידינו הכלים והיכולות המתאימים ליצור קשרים ולקיים אינטראקציה סביבתית שמחוץ לי.
לטעמי, אינטראקציה כה חשובה להמשך קיום המין האנושי מכל המשתמע מכך...

משחקי רשת - איך "נלכדתי"

היעד העיקרי והחשוב מכל במשחקי מחשב הוא הוא הנאת השחקן (פ. סווטסטר ופ. וויט. 2005). אם השחקנים לא נהנים מהמשחק, הם לא ישחקו אותו.

עפ' סווסטר וויט, ישנם שלושה היבטים ליעילותו של משחק: ממשק -שליטה במשחק ותצוגה, מכניזם – אינטראקציה עם עולם המשחק; והמשחק עצמו- בעיות ואתגרים.

 קיימים כמה קרטריונים להערכת הנאת השחקן ממשחקי הרשת המבוססים על המרכיבים שלהלן:

ריכוז- משחקים אמורים לעורר ריכוז ועל השחקן להיות מרוכז במשחק, אתגר- משחקים צריכים להיות מאתגרים במידה נאותה ומותאמים לרמת מיומנות השחקן, מיומנויות השחקן- משחקים חייבים לתמוך בהתפתחות המיומנות של השחקן ושליטתו במשחק, שליטה- השחקנים חייבים להרגיש תחושת שליטה על פעולותיהם במשחק, משוב- על השחקנים לקבל משוב ראוי בתזמון הנכון, אינטראקציה חברתית- משחקים אמורים לתמוך וליצור הזדמנויות לאינטראקציה חברתית. אוחזר מתוך : http://cgit.nutn.edu.tw:8080/cgit/PaperDL/HGC_120223075158.PDF. 

כחלק מלימודיי, אני משתתפת בקורס "משחקי רשת". בקורס זה אני נחשפת לסוגים שונים של משחקי רשת ברמות שונות של מורכבות החל ממשחקי דפדפן ועד משחקי אסטרטגיה המשלבים גרפיקה תלת מימדית בעולמות וירטואלים. למרות שמעולם לא שחקתי משחקי רשת וחששתי מקורס זה בהתחלה, אני מוצאת עצמי מרותקת, ממש כמו נערה, ממגוון האפשרויות האין סופי שעולם וירטואלי זה מציע. אני מוצאת, מלבד ההנאה הצרופה, שאני מתקרבת מבחינה זו לעולמם של תלמידיי וילדיי הפרטיים. לאחרונה ישנם רגעים בהם אני משתתפת בחוויותיהם ואף לוקחת חלק פעיל בשיח המתנהל סביב משחק רשת זה או אחר. שיח זה לעיתים מעורר את השתאותם ואף את הערצתם של תלמידיי משום שמבחינתם, לימור- המורה לאנגלית, מדברת בשפתם וקרובה לעולמם.

בבית, ילדיי מעדכנים אותי בחידושים הדינאמיים שמעוררים בי סקרנות רבה לצד חשש מלמידת יישומים חדשים.  למדתי שלמרות החשש הראשוני, אני לומדת להנות, להתחבר ולעיתים אף "לשכוח עצמי" שעות רבות בעולם הווירטואלי. לפתע, אני משחקת תוך כדי המתנה בתור לבנק או לקופ"ח ומתנתקת מהעולם לרגעים, ממש כמו הילדים.

בשיעור האחרון בקורס "משחקי רשת", בניתי פרופיל פסיכולוגי של שחקן רשת לעצמי עפ' שאלון און ליין בקישור המצורף :

http://www.gamerdna.com/quizzes/

פרופיל זה מתאר את האופן בו אני משחקת משחקי רשת ורמת ההתבטאות המקסימאלית שלי במשחקים אלו.
על פי התוצאות אני שחקנית הישגית, הכוונה לשחקנית שמשווה עצמי באופן קבוע, לא רק לאחרים אלא גם ביחס לעצמי. אני נהנית בהגדרת יעדים אישיים, לעמוד ביעדים אלה תוך שיקוף מתמיד של הצלחות קודמות- זאת על מנת לכבוש יעדים חדשים.
עפ' הפרופיל הפסיכולוגי, כשחקנית רשת, אני נוטה לקבל ציון גבוה, לנחול ניצחונות לרוב ואני כמובן אוהבת שמבחינים בכך ויש הכרה נרחבת להצלחות אלה. 
עוד נאמר כי העובדה שאני משיגה יותר מאחרים גורמת לי עונג רב.

לאחר עיון ב"תובנות"  מרנינות אלה אני חשה שאכן הפרופיל מתאר אותי בצורה מעניינת והדבר גרם לי להרהר בעובדות ולהשליכן לתחומי החיים שמחוץ למשחק- לתפקודי היומיומי בחיים האמיתיים...

 האם באמת אני בעלת תכונות אלה ביום יום?? מעניין יהיה לחקור זאת פה מעל דפי הבלוג....