יום חמישי, שעת בין ערביים, נוף מדברי יפיפה...ציוץ ציפורים, נהירת
חמור וגמל נוחר במשכבו לאחר מסעותיו בחול הלוהט. כך חבריי תארו לי את הנופש הבא
שהוחלט פה מלא על ידי כולם; לא עוד שאון מכוניות וצווחות צוות הבידור שבוקעות
מהבריכה החיצונית במלון מפואר! הנופש הזה נבחר בקפידה, תוך התנתקות מהמרוץ
היומיומי והתחברות לטבע.
הסכמתי. דווקא מאוד קסם לי לנתק את משפחתי מ"חבל הטבור" ,
קרי כבל ה- USB.
לאחר נסיעה של כשעתיים לכיוון ערד, הגענו לנווה מדבר מהמם ביופיו
העונה לשם "חוות הנוקדים". מיד חלצתי נעליים וחשתי את החול הנעים
שהתרוצץ בכפות רגליי. הרגשתי משוחררת כמו שועל ערבות פרואני ואושר רב הציף את כל
כולי. בחיוך רחב הבטתי בילדיי וכמו בסרט אימה נמחקו מיד כל התחושות הרגעיות
שחשתי: שני ילדיי, בני התשע ועשר, החמיצו פנים מבעד לחלון המכונית והטיחו בפניי
שאני אמא אטומה ולא מתחשבת ומטח שאלות "למה" החליפו את האושר שחשתי דקות
ספורות קודם לכן- "למה אין פה קליטה?!", "למה אי אפשר לגלוש
בנט?!", "למה לא מוצאים שקע חשמלי למטען?!", "למה אין
טלויזיה?!" ועוד כמה שאלות "למה" דיגיטליות שכאלה....
לאחר מסע שכנועים שכלל התחייבותי למצוא אזור קליטה וגלישה, הסכימו
יקיריי לנתק את האייפון ממטען המצת ולצאת מהרכב.
בעוד רוחי החלה להתעודד שוב, הגיע הקטן והזכיר לי שהבטחות צריך לקיים
ועדיף לאלתר! מצאתי עצמי נאחזת בכוח בשאריות האופוריה ופלטתי עוד הבטחה - בהקדם
האפשרי נעלה במעלה ההר, לכיוון ערד (כ-15 דק') בכדי לחבר את "חבל הטבור
לשילייתו"...עוד לא הספקתי לסיים את המשפט ועיניים זועמות ננעצו בי מכל עבר-
עיניים של חבריי הילדות שלי, כיום הורים בעצמם לילדים מתבגרים. "מה???"
שאלתי בקול חלש, כאילו להסתיר את השאלה המתנצלת מהדור החדש שהצטרף לטיולינו בשנים
האחרונות.
– "רק שתדעי שאם את עולה לערד, את לוקחת איתך את הרכב
הגדול ומסיעה את כ ו ל ם!!!...", סיננה לעברי חברתי בקול מיואש.
מיד הבנתי שהוויכוח בין הדור הצעיר לבין הוריהם התחיל עוד הרבה לפני
שהגעתי!
לא נותרה לי ברירה ונפרדתי לשלום מהנוף היפיפה בתקווה לשוב במהרה....
שבעת המקומות ברכב התמלאו כמעט מיד בשלל אביזרים טכנולוגיים
ובפרצופים מחויכים. אחד הקטנים צווח לתוך אזני שהגעתי בדיוק בזמן והטיול מתחיל
להיות כייפי (?).
מיד עם חיווי הקליטה כולם היו עם ראשם עמוק בתוך המכשירים...ניסיתי
להסב את תשומת ליבם לנוף המשגע במעלה ההר- אך לשווא...
ברגע שכיביתי את הרכב, ניסיתי לאתר את האייפון שלי במהירות והתחברתי
למייל\ פייסבוק\ בלוג ושאר רשתות כאילו גם אני חשתי את "הפרדות השלייה"
קודם, שם בחווה.
לא יכולתי שלא להרהר בשינוי הדינאמי שחל עליי מרגע הגעתי לחווה במדבר
ועד לרגע התחברותי חזרה לאייפון ולנט והגעתי למסקנה נחרצת: גם אני, כמוהם, לא
יכולה בלי!!!! גם אני, כמוהם, מתחברת בכל רגע נתון ולא מבינה איך הסתדרנו בלי!!!
גם אני, כמוהם, מרגישה הקלה רבה כשאני מחוברת. אבל אני גם בתור ילדה נהניתי,
בנוסף, ממה שיש לטבע להציע, מנופים, חול רך, שקט, רעש ועוד ועוד.... האם גם הם עוד
מסוגלים להנות מכל זה? אי אפשר שלא לתהות!!!
דר' גילה קורץ, מרצה העומדת בראש החוג "תקשוב ולמידה" בו אני לומדת במסגרת לימודיי ב"מרכז ללימודים אקדמיים", אור יהודה, מציינת במאמר שפורסם ב"ארץ" שמי ששופט את הילדים על התנהגותם הדיגיטאלית- חוטא בבורות משום שעוד מוקדם לעלות השערות לגבי ההשפעות שיש למגוון הכלים הדיגטאלים המקיפים אותם.
דבר אחד ברור לי: בכל סופ"ש מעלף זה בין נסיעה לציוויליזציה וחזרה כמה פעמים (- כי הבטחות יש לקיים), הבנתי שלמען הדורות הבאים צריך ואף חייב לשלב בין השניים ולעשות ככל שביכולתנו לשמר את פלאי הטבע ופלאי הטכנולוגיה כאחד!!!!
תגובות
הוסף רשומת תגובה